עשייה מתמדת לא מספיקה כדי ולעבור תהליך של ריפוי והחלמה פנימית.

אלא מייצרת סימפטום לבעיה עמוקה יותר, בתחילת ההיכרות שלי עם עולם העשייה וההגשמה לפני כמה שנים חשבתי שכל מה שאדם צריך כדי להחלים מרגשות שליליים ותסכולים זה להיות בעשייה תמידית, להגשים את עצמי עסקית ואז כל שאר הדברים יסתדרו מעצמם.

אבל זה רק מייצר בעיה עמוקה יותר והשתשלשלות של אירועים שלא משנה מה נעשה, תמיד תישאר בסוף תחושה של ריקנות.

אני צריך לעשות יותר, אני לא מספיק בעשייה,

גם אם תהיה שם הגשמה אישית או עסקית,

התחושה הפנימית לא משקרת,

יש הרבה מאד אנשים שמצליחים במציאות,

אבל מתקשים להירדם בלילה,

חווים קשיים במערכות היחסים שלהם ,

מונעים מעצמם מנוחה

ומאמללים את עצמם רגשית, ומנטלית

ורצים אחרי הספק ,

מבינים דברים אינטלקטואלית בשיטות מנטורינג כאלו ואחרות ואפילו מיישמים,

אז למה למרות הכל היישום

הזה הוא לא מוביל אותם להרגיש טוב עם עצמם?

אני בעד עשייה ובעד פרודיקטיביות אבל שזה יגיע מהמקומות הנכונים,

אם אנחנו נכנסים ללופ של עשייה אפילו בעלי עסקים עצמאיים שלא פתרו את הבעיה המרכזית שבגללה הם בכלל חיפשו להגשים את עצמם ושכחו בדרך שהסיבה שהם פתחו את העסק זה כדי להרגיש חופשיים

שזה בדיוק הפוך ממה שקורה בפועל,

הרדיפה שלהם היא אחרי רצון להוכיח, לחיות במעמד, כבוד וגאווה.

גם אחרי שכל הצרכים האלו מקבלים מענה

הם עדיין לא מאושרים.

כשאין לנו מה להוכיח , והרגשות שלנו מאוזנים, תהיה שם יצירה אמיתית

בעשייה אותנטית לא נרגיש שאנחנו

צריכים לענג את עצמינו בכל מיני תגמולים ולחפש עונג אחרי עשייה קשה,

כמובן שעדיף ליצור מאשר לשבת על

הספסל ולבקר יוצרי תוכן אחרים.

אבל בנוסף לעשייה הזאת אנחנו צריכים

להבין מה מניע אותנו רגשית, כסף מעמד?

אינטרסים אישיים? או רצון אמיתי

לתת ערך ולהאיר אנשים בדרכים שונות?

אם אנחנו אוהבים את מה שאנחנו

עושים אנחנו לא צריכים תגמולים עצם העשייה היא כבר תגמול.

התגמול יגיע במוקדם או במאוחר,

אם אנחנו ממשיכים לשפר את עצמינו

ולהתבונן ביום יום איפה החשיבה שלנו

מונעת מתוך חשקים פנימיים לקבל תגמול מהעולם החיצוני.

עשייה צריכה לבוא ממקום כנה דרך תדר גבוה.

וכשמשהו לא עובד, לעצור ולהתבונן תהיה דרך נכונה ואפקטיבית לבצע הערכת מצב חדשה.

אם אנחנו פועלים מתוך כעס, או מתוך גאווה, כל הסטנדרט האנרגטי ילך למקומות האלו, בגלל זה הרבה מאד קצינים ונגדים לא מוצאים את עצמם אחרי שהם משתחררים מצה״ל כי הם רכשו כבוד ומעמד בגלל תדמית וטייטל מסוים שמגדיר אותם.

מה קורה ברגע שהם משתחררים מצה״ל?

אף אחד לא סופר אותם.

ואז מוצאים את עצמם מבולבלים וחסרי משמעות.

לכן משמעות אמיתית עוברת דרך הבנת הרצונות הנשמתיים העמוקים שלנו.

כסף מעמד גאווה וחומר זה לא הפיתרון .

זה כמו לנסות לפתור התמכרות בהתמכרות אחרת

צריך להגיע לשורש הבעיה שבגללה בכלל נוצרת בעיית התמכרות.

אחרת אנחנו דופקים לעצמינו את החיים ואת הבריאות ומזניחים את שאר תחומי החיים, שוחקים את עצמינו רגשית ואנרגטית וחושבים שהפיתרון הוא לעשות יותר.

העבודה האמיתית היא איזון רגשי, אנרגטי ומנטלי, כדי שמתוך השקט שנוצר , נבין בכלל מה הנשמה רוצה מאיתנו.

חיבור לאינטואיציה וזיכרון נשמתי מגיע מתוך חוויה פנימית .

צריך להכיר את המנוע הפנימי שלנו, מה מפעיל אותנו רגשית ומה מייצר אצלינו תשוקה אמיתית לעשייה .

וזה לא יכול להתבטא כל עוד יש אנחנו פועלים מתוך תדרים רגשיים של גאווה או כעס שעדיין משפיעים על המערכת.

עשייה כנה לא נמדדת על סמך כמות החומר שיצרנו, עשייה כנה נמדדת על סמך התהליכים הפנימיים שלמו עם עצמינו וכמות הערך והשינויים שאנחנו מייצרים לאנשים אחרים ואז התגמול יהיה כספי ונקי.

במקום לחזור על מעגל קאמרטי שממשיך איתנו חיים אחרי חיים מבלי לפתור את הבעיה האמיתית שבגללה אנחנו בורחים לעשייה ומתישים את עצמינו רגשית ואנרגטית.

וזאת מטאפורה לכל תחומי החיים, אנשים שמוותרים על החלומות שלהם מעבירים את הדפוסים שלהם לילדים,

שמלמדים אותם לא ליזום וללכת אחרי סמכות חיצונית כמו רובוטים.

המחשבות והרגשות לא מגדירים אותנו והם לא מי שאנחנו אבל להבין את השורש הרגשי זאת כבר התחלה טובה לעבוד על תחושת משמעות כנה ואותנטית.

אז מה הפיתרון?

להתבונן בעצמינו ולהבין שכל מה שיש לנו בחיים

זאת היצירה שלנו, כל מה שאנחנו לא מרוצים ממנו, זאת יצירה מנטלית שלנו.

השורש של כל בעיה חיצונית מתחילה

קודם כל מבפנים,

ריפוי, חמלה ואהבה לא מיישרים קו עם פחד וגאווה.

תעצמו עיניים ותנסו להתבונן במה אוחז בכם, למה אתם פועלים כמו שאתם פועלים, מה המניע והמקור של העשייה שלכם?

20 דקות ביום של התבוננות יכולים לספר לכם הרבה דברים שסמכות חיצונית לא יכולה לספר.

הביטוי של הנשמה מגיע ללא מאמץ והתנגדות פנימית,

אלא דרך ההתנגדות החיצונית אנחנו לומדים לדייק את עצמינו בדרך ולהשתפר מפעם לפעם כשאנחנו מבצעים הערכה כנה לגבי עצמינו.