למה מתעוררים רוחניים עוברים את השיעורים הכי קשים?

יש למטבע שני צדדים.

קל מאד להיות בעולם שבו יש סדר לכל דבר.

בהיבט של חוקים ארציים.

לדעת שיש לי שגרה קבועה, יש לי ודאות אני יודע מה אני עושה במקום העבודה, בין אם למדתי תואר

ויש לי משכורת שעוזרת לי להתקיים, לכלכל את המשפחה, ילדים

יש דברים שאני מרוצה מהם, יש דברים שאני פחות מרוצה , אבל זה המצב.

חוזר אחרי יום עבודה, מרגיש עומס ובא לי להיזרק

לראות תוכנית ריאלטי או משהו בטלויזיה, ונטפליקס כדי להעביר את היום שלי בנחת.

מקשיב לסמכות חיצונית

אולי פה ושם שומע כמה סרטונים על התפתחות אישית אבל נשאר עדיין במקום הנוח שלי מתוך בחירה, מבין אולי שיש סיכוי שאני ארגיש עם עצמי טוב יותר איפשהו בעתיד.

אבל לא מספיק כואב לי, לכן אני מתפשר על מה שיש.

וכאן המקום של הקונפורמיסטיות משחק חזק.

נשמות שמתחילות את המסע הרוחני שלהם ובאו לכאן כדי לעזור לנשמות אחרות

סוחבות איתם גוף כאב מאד חזק,

הרבה מאד טראומות שבמהלך הילדות ובמהלך האבולוציה הנשמתית שלהם

נצרבו במערכת והם עוברים סבל במהלך החיים

האתגרים שהבריאה שולחת להם הם קשים עד בילתי נסבלים , אבל למה הם כאן?

האם הנשמה בחרה את הסבל הזה ?

או שהם באו לכאן כדי להישאר קורבן ולהיות מלאים בטראומות ולסבול?

אז כן הם בחרו בסבל , למה ?

יותר מזה הם גם התנדבו לרדת לכאן שוב עם השיעורים שהם צריכים לצלוח דווקא בכדור הארץ.

אבל למה נשמה שמתגלמת בגוף אנושי תבחר בכל כך הרבה

שיעורים קשים, סבל, מערכות יחסים רעילות, התעללויות

טראומות ילדות מאד קשות והרשימה רק מתחילה.

עמוק בפנים , הנשמה בחרה גוף ספציפי עם שיעורים מאד ספציפיים , כדי לא להישאב למיינסטרים , כדי להיות חריגים מראש, להיות באג במערכת ולעבור את כל הקושי הזה.

אבל עם בינה ופרספקטיבה גבוה

שהנשמה מבינה שהיא לא הולכת לוותר על המסע הזה, גם אם לפעמים האגואים גורמים לכם להרים ידיים, הסייקל הרוחני לא יעזוב אותם בשקט.

וכל הקשיים שהם עוברים הופכים אותם לכל כך יפים

כל כך טהורים ונקיים, שכל הסקפטיות פשוט לא קיימת שם עבורם.

כי ברגע שהם עוברים את המסע הנשמתי, משתחררים מהסבל שהם חווים.

הם יכולים לעזור לנשמות אחרות שחוות בדיוק את אותם הקשיים .

מרגישים שיש חוסר הבנה מהסביבה שלהם , אנשים שכל הזמן מקטלגים אותם כחריגים, שונים מכולם, מעופפים קונספירטורים, מוזרים, מנותקים מהמציאות,

ויודעים בדיוק מה עובר עליהם.

ומתוך הסבל שהם חוו הם יכולים לעורר נשמות אחרות

לראות יותר אור ואמת.

כשמתחילים לקלף שכבות של אגואים ולצאת מהתלת מימד, נחשפים ליותר אור, מבינים

למה הם בחרו שיעורים מסוימים, אבל הרבה מאד חוזרים אחורה, כי החשוף הזה הוא קשה

הוא לא נוח, כשחוזרים עם זכרונות מהרובד האסטרלי והמנטלי .

מפחדים מהאינפורמציה שמגיעה, מרגישים מבולבלים, מעופפים ואז החברה שמה עליהם תבנית של חריג

ישלחו אותם לפסיכולוגים, פסיכיאטריים וינסו

להכניס אותם לכל מיני מוסדות כדי להחזיר אותם חזרה למטריקס, כי כרגע יש באג וצריך להחזיר את הבאג הזה חזרה לנורמה.

אבל אותם נשמות שהם באו לכאן למרות כל הסבל שהם חוו אבל לא נשברו לתרופות פסיכיאטריות, מערכות שרק רוצות שהם יחזרו לתלם ויקדשו את המיינסטרים לא יכולות ליפול לשם.

אלא כל התפקיד שלהם כאן זה לחפש יותר אמת ולהתעורר.

שם אפיקים מטאפיזיים מתחילים להיפתח,דרך פרקטיקות שעושים היזכרויות נשמתיות, וחוזים שחתמנו עליהם מתחילים

לקבל יותר הבנה .

וכשלנשמות שיש להם עליית קונדליני ספונטנית מתחילות לקבל הרבה מאד אינפורמציה לגבי עולם הנשמות, מימדים גבוהים יותר

אבל אין להם את ההכלה להבין למה הם חווים את מה שהם חווים, הסירוס מתחיל להגיע מהעולם הקונבנציונלי.

נשמות שבאו לכאן להאיר ועוברות דרך כל הסבל,

באות לכאן כדי לעזור לנשמות אחרות לעבור התעוררות רוחנית דרך הסבל שהם חוו ופתרו.

המסע לא קל אף פעם והסיבה שאנשים חוזרים אחורה זה בגלל שצריך לעבור דרך כל הכאבים שלנו, להתעמת איתם, להיכנס למדיטציה

כדי להתבונן, להיות רק עם עצמינו, עם המחשבות הלא נעימות שלא נעים לנו לפגוש ביום יום.

להרגיש מוות בתוך גוף אנושי זה מפחיד , זה משתק.

אבל זה המסע הכי מתגמל שיכול להיות,

כי היזכרויות נשמתיות גורמות לנו להרגיש

מה זה לחוות בית ולהרגיש בית , למרות כל החוויות המאתגרות, יש לנו הגנה והכוונה , אנחנו אף פעם לא לבד, היא תמיד שם ומכוונת אותנו למקום הנכון.