שמירה על גבולות בריאים בתוך המסע הרוחני.

כשאנחנו מתחילים את תהליך של ריפוי והתפתחות רוחנית, יש הרבה מאד אתגרים בדרך

האתגר העיקרי זה לדעת לשים גבולות, כדי שהצד השני

לא יפגע ומצד שני לא לאפשר זליגה אנרגטית

למרחב שלנו.

במילים אחרות, להיות אמפטי אבל לא להיות סימפטי

בייחוד כשזה יחסי טיפול, חברים קרובים ומשפחה.

הם מצפים שנזדהה איתם, בדיוק בגלל שאנחנו אוהבים אותם אנחנו צריכים לנתק

את הסימפטיה כדי להיות יותר באמפטיה.

אמפטיה לא אומר להיות רק בטוב, אלא לדעת לקבל גם את הטוב וגם הרע.

והרוחניות הקלאסית מהדהדת בכל מיני צבעים של

Peace & love

אבל זאת עוד אידיאולוגיה שבפועל מבטלת אידיאולוגיות שלא מסכימות עם האידיאולוגיה שלה.

כשבפועל המסע המרכזי הוא להתעמת עם אותם הדפקטים שמנהלים אותנו.

מתוך לקיחת אחריות על מה שאני מרגיש, על האנרגיה שזולגת ממני החוצה, לא מתוך קורסנות אלא אחריות מלאה לעבוד

על השדים הפנימיים שלנו שזה מסע חיים ושליחות על כדור הארץ, לשרוף קארמה לרפא, ולהתחבר למהות .

יש מוטיב מאד מרכזי שחוזר על עצמו אצל מתעוררים רוחניים, וזה הרצון להיות כל הזמן בחיובי,

העניין שתמיד יש תמיד 2 צדדים למטבע, מתי נהיה בהארה מוחלטת ? מתי שלא יהיה לנו שיעורים יותר לפתור כי כל הקארמה כבר נעשתה, מצב של הארה

עד אז אנחנו צריכים לעשות עבודה פנימית, תהליכי ריפוי פנימיים

לעבור דרך הרע ודרך הרגשות השליליים.

כדי שנוכל גם לחוות את הרגשות החיוביים.

לא להזדהות יתר על המידה עם אף אחת מהם

שמירה על התדר שלנו זה דבר נחוץ והכרחי אבל כדאי לשים לב מתי אנחנו מגיבים באותנטיות

ומתי אנחנו מגיבים בחוסר אותנטיות.

בזמנים שאנחנו מתרגלים פרקטיקות רוחניות

הרובד האנרגטי מתחיל להיפתח, עלייה למימד 4

שם אנחנו גם מתחילים לזהות לא רק

גוף או מעמד חברתי שמדבר איתנו

אנחנו מתחילים לזהות יותר אנרגיה.

דרך איזה אנרגיה הצד השני מדבר איתנו.

למה הוא באמת מתכוון ?

להתחיל לראות יותר את החלקים הנשמתיים שלנו ושל אחרים.

כי דרכם אנחנו יכולים לפתוח יותר נתיבים טרנספורמטיביים של אור ואהבה , קבלה חמלה .

והרובד האנרגטי שנפתח לנו גם

פותח לנו את הצללים שעליהם נצטרך לעבוד, עבודה רגשית, לשחרר דפוסים קורבניים, טראומות.

עבודה על האגואים שרוצים ודאות והישרדות

היכולת לחוות ולהרגיש את החיים והמוות בו זמנית, הנשמה היא נצחית, הגוף שלנו זמני

לכן הדפקטים שלנו יתלבשו על הזדהות עם חומר כמו הגוף והמחשבות שלנו כמשהו מוחשי.

כי זה נוח לאדו להיאחז במשהו, יש ודאות, זה משתיק את השדים אבל מייצר אשליה של ״הכל בסדר״

דרך המסע של הריפוי, התודעה נפתחת לרבדים חדשים למימדים חדשים, ריבוי פרספקטיבות שתמיד זמינות לנו

להבין יותר את המסרים של הבריאה .

להבין ששום דבר לא רנדומלי החל משירים שמתנגנים לנו במוח בזמן שאנחנו פועלים בדרך כלשהי, זה מסר

זה מסר, ויברציה וקולות של חיות, זה מסר .

סיטואציה מהעבר שקופצת לתודעה שלנו זה מסר

כשמרגישים את האחדות בינינו לבין הבריאה

אנחנו עוברים קריסה של הנפרדות

מבינים שכל דבר קשור בכל דבר , שום דבר לא רנדומלי,

כדי לחזור שוב פעם למקור הבריאה

לאחדות של כולנו, לניצוץ אלוהי.

לראות את האור בעצמינו וגם באנשים אחרים.

וזאת לא עבודה קלה.

אבל היא העבודה הכי מתגמלת, לקבל את החיים והמוות כחלק בילתי נפרד מאיתנו.